תקופות ארוכות בהיסטוריה האנושית לא היו קלות כלל ועיקר למי שסבלו מבעיות ראיה
עד לימי הביניים, היו צעירים קצרי-ראיה מוגבלים מאד בבחירת מקצוע ואילו המבוגרים, שראייתם נחלשה אפילו במעט, נאלצו להיפרד מעיסוקם בגיל מוקדם, למרות שמכל בחינה אחרת היו בכושר טוב. חולשת הראיה מנעה מאנשים בשיא שנותיהם לקרא, לכתוב ולבצע מטלות עדינות. החיפושים השיטתיים למציאת פתרונות לבעיות הראייה, ידועים לנו מהמאות העשירית והאחת-עשרה. אמצעי העזר המוכר עד אותם שנים היו "אבני קריאה". הכוונה לגושי זכוכית מלוטשים וקמורים, שהשימוש הניתן להם מזכיר זכוכיות מגדלת. אך למעשה, השימוש ב"אבני קריאה" כאלה היה כנראה עתיק הרבה יותר, וניתן למצוא אזכורים להם בעולם העתיק. אריסטו – כדרכו - מקטלג ומגדיר מחלות ראייה, ובכתבי פליניוס קיימת התייחסות למנהגו של הקיסר נירון להסתכל על קרבות הגלדיאטורים דרך אבן ברקת, אם כי הטקסט לא מסביר אם מדובר באמצעי להגברת כושר הראייה או ליופי
המדען הערבי אבו-עלי חסן איבן-אל-חייאתם (965-1040) המוכר במערב כ"אל-חסן", היה בין חלוצי המחקר של עקרונות האופטיקה. הוא הציג תיאור ראשוני לתופעה שאפשר לראות חפצים בהגדלה כאשר מתבוננים בהם דרך גוש זכוכית מלוטש. כאמור באותן שנים החל להתפשט השימוש ב"אבני קריאה" אך דרכי הייצור והליטוש הידני העלו את מחירם והפכו את תפוצתם למוגבלת מאוד. לכן, "אבני קריאה" לא הפכו פופולאריים אך יצרו את הבסיס לתורת האופטיקה.
אמצעי עזר לשיפור הראיה החלו להתפתח ולהגיע לקהלים רחבים יותר במהלך המאה ה-13 כלומר: לפני כשמונה מאות שנים לערך. (Roger Bacon) משקפי הראיה הראשונים הומצאו כפי הנראה בין השנים 1268- 1289. וכך מתאר רוג'ר בייקון
בשנת 1268 את התגלית המדהימה: "הבוחן ומתבונן באותיות או עצמים קטנים אחרים, באמצעות גביש או זכוכית שצורתו כחצי עיגול וצידו הקמור פונה אל העין - יבחין באותיות בצורה טובה הרבה יותר…."
ציטוט זה מדבר על שימוש במעין מִשׁקָף בודד, ולכן אינו מוכיח עדיין את המצאת המשקפיים, שכן משקפיים בהגדרתן הינן שתי עדשות המחוברות ביניהן. עיקר הרמזים למקום המצאת המשקפים מובילים לאיטליה. כעשרים שנה לאחר שבייקון כתב את מאמרו, כותב סנדרו די פופוזו
מפירנצה בשנת 1289: "הזיקנה כה מכבידה עלי שללא הזכוכיות הנקראות "משקפיים" לא הייתי יכול לקרוא ולכתוב". רמזים נוספים לכך שהמשקפיים אכן הומצאו באיטליה ניתן למצוא על מצבת קברו של ד'ארמטו דגלי ארמטי
(Salvino d’Armato degli Armati) סאלבינו
בה נכתב: "פה טמון סאלבינו ד'ארמטו דגלי ארמטי מפירנצה ממציא המשקפיים…נפטר 1317".
מחקרים מאוחרים הוכיחו שהתואר "ממציא המשקפיים" שהוצמד לארמטי ע"י מקורביו היה מוטעה. זהות הממציא האמיתי לא ידועה לנו באופן חד-משמעי, אולם ידוע לנו שלאנשי הכמורה ולנזירים היה תפקיד מכריע בהתפתחות המשקפיים. עד להמצאת מכונת הדפוס על ידי גוטנברג בשנת 1450, היה אחד התפקידים המרכזיים של אנשי כנסייה להעתיק את כתבי הקודש, ועל כן הצורך בכלי-עזר לשיפור הראייה – בעיקר בקרב קבוצה זו – היה נפוץ יותר.
(Giordano da Rivalto )האב ג'יורדאנו דה ריבאלטו
מפיזה, אמר בדרשתו מה-23 בפברואר 1305: "עדיין לא עברו 20 שנה מאז נתגלתה אמנות עשיית המשקפיים העוזרת בראיה…"
ואם נתייחס לדברי הכומר כפשוטם הרי שנוכל לתארך את המצאת המשקפיים לסביבות שנת 1285 לערך. בציורים ובעבודות אומנות שונות מהמאה ה - 13 רואים לעיתים קרובות כמרים או נזירים מרכיבים משקפיים ועוסקים בקריאה או כתיבה. תיאור אמנותי ראשון ומדויק של משקפיים, צויר בידי האיטלקי טומאסו דה מודנה
Tommaso da Modena
מטרביסו בשנת 1352 מפרובנס כשעל אפו זוג משקפיים בעלות מסגרת עגולהאשר מתאר את האב המשכיל, היו
(Hugh). בתקופה זו מסגרת המשקפיים הייתה עשויה חומרים רכים הניתנים לעיבוד פשוט כגון עץ או עור בהמה מוקשה. לתוך המסגרת היו
מתאימים זכוכיות מגדלת קמורות אשר לוטשו ביד.
משקפי ציר. במשך כמאתיים שנה לא חלו שינוים מיוחדים בסגנון המשקפיים. אך הדרישה להם הלכה וגברה בעיקר מאמצע המאה ה-15 כאשר הומצא הדפוס וספרים הפכו נגישים יותר. דרישה זו גרמה לשינויים קלים הן בעיצוב והן בחומרים ששימשו עד אז להרכבת מסגרת המשקפיים. אל המסגרת של כל משקף נוסף ציר מרכזי המחבר את המשקפים ליצירת משקפי ציר. במשקפיים אלה ניתן היה להתאים באופן אישי את מרחק הזכוכיות מן האף. בנוסף לכך בייצור משקפי ציר, החלו להשתמש בחומרים בעלי משקל נמוך כגון שריון צב מחומם ויצוק, עץ, עצם מנוסרת או קרן מעובדת. האופטיקה של העדשות התפתחה והוחל בהתאמת דרגת הקימור של העדשה למידת הליקוי של הראייה. .
משקפי גשר. השינוי הרציני הראשון בעיצוב משקפיים לקריאה התחולל בשנת 1600 לערך, כאשר החל השימוש בברזל או פלדה מעובדת לייצור משקפי מתכת. בעלי מלאכה בנירנברג שבגרמניה החלו לראשונה להשתמש בחוטי פלדה מעובדים כדי לפתור שתי בעיות. א. בעיית המשקל. ב. ייצוב המשקפיים בתנוחה נכונה לפני העיניים. בעלי מלאכה אלה המציאו את גשר הפלדה המחבר את המשקפיים ויצרו אסכולה שלמה שעסקה במשקפי גשר. לגשר זה הייתה גמישות מספקת ליצירת לחץ קל על האף ובכך הושג ייצוב המשקפיים בלי תלות בזוית הראש. המשקל הכללי של משקפי הפלדה ירד באופן משמעותי, ואפשר היה להרכיב אותם למשך שעות רבות. בתקופה זו החלו אמנים שונים לעטר את משקפיים בטכניקות שונות. .
משקפי רקה. בשנת 1629 החלו לייצר משקפיים גם באנגליה, וזאת על פי כתב-היתר מיוחד שניתן ליצרנים מטעם המלך צ'ארלס הראשון. הפיכתם של משקפיים למוצרים זמינים שאפשר לרכוש בבתי מלאכה רבים, אפשרו האצה של התפתחויות רבות בתחומים
London Gazetteשונים. לדוגמא: בשנת 1665 יצא לאור באנגליה העיתון הראשון, ה
. הופעת העיתון המודפס במחיר שווה לכל נפש, הקפיצה באחת את הדרישה למשקפיים. שנה זו הייתה לשנת ברכה הן ליצרני המשקפיים והן למוכרי העיתונים. למרות ההתפתחות בתחום ייצור המשקפיים, עדיין נותרה הבעיה של ייצובם על גבי האף. בעיה זו הטרידה את יצרני המשקפיים (Edward Scarlett) עד לראשית המאה השמונה עשרה. ב-1727פרסם אדוארד סקארלט פתרון חדש: משקפי רקה. למשקפיים אלו זרועות קשיחות הנצמדות לרקה בחוזקה בעזרת שיטות שונות: כריות, ספירלה קפיצית ועוד. כאשר מנמיכים את המבט ומורידים את הראש, המשקפיים אינן נופלות. .
משקפיים ביפוקליים. סביב שנת 1760 עולם המשקפיים התקדם צעד חשוב נוסף, אך הפעם החדשנות הגיעה מאופטיקאי אמריקאי הממציא ואיש המדע בנג'מין פראנקלין שנולד בבוסטון וגר בפילדלפיה (Benjamin Franklin).
הוא המציא משקפיים ביפוקליים (דו-מוקדיים) כדי לחסוך בהוצאות לרכישת זוג משקפיים נוסף לקריאה ולמנוע את הטרדה שבהחלפת משקפיים בזמן ראייה למרחק. במשקפיים אלה, כל משקף הוכן משתי עדשות בעלות מרחק מיקוד שונה. העדשות נחצו לשני חלקים והודבקו יחד כדי ליצור עדשה אחת המורכבת משני חלקים. בחלק העליון של העדשה נעזרו לראיה ממרחק ובחלק התחתון נעזרו לקריאה ולראיה מקרוב. המצאה חשובה זו התפשטה מהר מאוד גם לאירופה אך כאן השתמשו בטכניקה אחרת שבה הדביקו עדשה בעלת מרחק מוקד שונה, על גבי העדשה הראשית ובכך שינו את התכונות האופטיות של מחצית המשקף.
משקפי מספריים. במחצית המאה ה-18, כאשר משקפי ראיה הפכו נפוצים ונגישים כמעט לכל, החלו להידרש להם גם צורפים ומעצבי אופנה: המעצבים ביקשו לייצר משקפיים אלגנטיים, עשויים ומעובדים מחומרים יקרים ובעלי צורה יוצאת דופן כגון משקפי מספריים שהנם למעשה שתי עדשות הנתונות בתוך מסגרת פליז, זהב או כסף ומחוברות בעזרת ציר מרכזי לידית משנהב, זהב, קרן או שריון צב. העדשות על זרועותיהן ניתנות להזזה בהתאם לגודל המרווח בין העיניים וכן לקיפול אל תוך הידית המשמשת גם כנרתיק לאחסון המשקפיים.
קוויזינג גלאס. סוג נוסף של משקפי יוקרה מהמאה ה- 18 הם ה-קוויזינג גלאס
אלו הם למעשה דגמיו המוקדמים של Quizzing Glass .
. המונוקל – המשקף לעין אחת. ה'קוויזרס' היו פופולאריים מאד בבריטניה ושימשו הן לתיקון הראיה והן כתכשיט מעוטר שאפשר לענוד אותו בעזרת סרט סביב הצוואר. בתחילה היו המשקפיים מורכבים רק מטבעת וידית עשויים ברזל או זהב מסוגנן. בהמשך הפכו משקפי הקוויזר למקושטים יותר והכילו יהלומים ואבנים טובות..
משקפיים עם זרועות מיוחדות. במקביל לפיתוח המשקפיים כתכשיטים ופריטי אופנה יוקרתיים העשויים כסף או זהב, הוגבר במאה ה- 18 פיתוח מודלים חדשים של משקפיים במטרה ליעל ולהקל את השימוש. בשנת 1752 המציא ג'יימס אסקיוּ
(James Ayscough)
משקפי רקה בעלות זרועות מתקפלות. לכל זרוע במשקפיים אלו היו 2 צירים. הציר האחד מחבר בין הזרוע למסגרת ומטרתו לקפל את הזרוע. ציר שני נבנה במרכזה של כל זרוע כדי לאפשר גמישות והקטנת הלחץ הנוצר על הרקות. משקפיים נוספים שהיו בשימוש באותה תקופה היו משקפיים בעלות זרועות טלסקופיות עשויות מכמה חלקים. את אורכן של זרועות אלה ניתן היה לכוון ע"י משיכת החלקים האחד מתוך השני על-פי הצורך.
משקפי לונייט. ככל שמשקפיים פשוטים בעלי מסגרת עגולה הפכו נורמטיביים יותר, כך סלדו מהם בני המעמד העליון. הם חיפשו כל דרך כדי להתהדר במשקפיים מיוחדים, יוקרתיים ויוצאי דופן בעיצובם. ואכן, בסביבות 1780 המציא ג'ורג' אדמס
(Lorgnettes). את משקפי הלונייט (George Adams)
אלו הן משקפיים אלגנטיות בעלות מסגרת עשויה עצם, שריון צב או פליז, שלצדה מחוברת ידית להחזקה. משקפיים אלה אינן מונחות על האף אלא מוחזקות ביד. העדשות שלהן ניתנות לקיפול אל
תוך הידית המשמשת גם כארנק למשקפיים. ב- 1825 המציא רוברט ברטל בייט
משקפי לונייט "מודרניים" שבהן יש ציר וקפיץ (Robert Bretel Bate)
בין העדשות המאפשר לקפל את העדשות זו על גבי זו ובכך להקטין את גודל הידית. פתיחת המשקפיים לגודלן המלא מתבצעת ע"י קפיץ המשוחרר בעזרת לחיצה על כפתור צדדי.
משקפי אף. במהלך המאה ה-19 חזרו לאפנה משקפי אף. אלו הם משקפיים המונחים על האף
ללא תמיכה נוספת ונקראו משקפי פינץ-נז
סוג זה של משקפיים היה נפוץ (Pince Nez).
והחזיק מעמד בשוק עד שנות השלושים של המאה העשרים. המשקפיים בנויים בדרך כלל ממסגרת פלדה וגשר קפיצי בצורת האות C שתפקידו ללחוץ את המסגרת אל האף. גשר קפיצי כזה אינו מתאים לעדשות המתקנות אסטיגמטיזם, שכן לשם תיקון בעיה זו העדשות חייבות להיות ממורכזות בצורה יציבה מול העין ואילו הגשר הקפיצי גורם לתזוזה של העדשות. משקפיים אלה זכו לפופולאריות רבה בגלל העיצוב היפה והאפשרות לקפל אותם למבנה קטן ודק. הקיפול נעשה אודות לגמישותו של הגשר המאפשר להניח את העדשות אחת מעל השנייה ולעגן אותם בעזרת וו קטן.
משקפיים ללא מסגרת הומצאו לראשונה בווינה בשנת 1825. משקפיים אלה בנויים מעדשות שאליהן מחוברים באופן ישיר, גשר-אף וזרועות. משקפיים ללא מסגרת היוו תחרות רצינית למשקפי הפלדה ושריון הצב בעלי מסגרת מגושמת. אנשים רבים ובייחוד נשים התביישו להרכיב משקפיים מסורבלות וסוג זה איפשר להם גם להרכיב משקפיים וגם להרגיש ולהראות 'בלי'.
משקפי וינזדור. עבודות הפיתוח של משקפי ראייה נמשכו על פני כמה מאות שנים שבמהלכן נרשמו מאות פטנטים ע"י אופטיקאים, צורפים, אמני מתכת עץ ועור, ובעיקר מעצבי תכשיטים. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 הוקדשה עיקר תשומת הלב של המעצבים אל צורת העדשות (עגולות, מלבניות, אליפטיות, משושות וכו'), אל הגשר המחבר בין שני המישקפים (גשר סרט או גשר מסוג X או K), ואל צורת זרועות הרקה (זרוע ישרה, מפרקית, טלסקופית וכו'). אחת ההמצאות החשובות בעיצוב משקפיים הייתה פיתוח זרועות קפיציות המסתלסלות סביב האוזן. זרועות אלו הומצאו כבר בשנת 1866 אך הפכו פופולאריים בייחוד אצל בני נוער רק בשנות 1890. משקפיים בעלי זרועות קפיציות שימשו בתחילה את רוכבי הסוסים, הספורטאים והפועלים שנדרשו לעבודה מאומצת. בשנת 1880 נוצרה אופנת משקפי וינזדור Windsor שאופיינו ע"י עדשות עגולות וזרועות קפיציות מסתלסלות. בתחילת המאה ה- 20 משקפיים אלה היו נפוצות כמעט בכל בתי הספר.
משקפיים סינים. המשקפיים הגיעו לסין, כפי הנראה, עם בואם של האירופאים לאזור במאה ה-15. בגלל האנטומיה של פניהם, לא יכלו הסינים להשתמש במשקפיים הנשענים על האף, ולכן יצרו עדשות גדולות ועבות הנשענות על הלחיים. במאות הקודמות חוברו אל מסגרת העדשות חוטים ולולאות שנכרכו מסביב לאוזניים. במאה ה- 19 הומצא גשר בעל ציר ותפס שבעזרתו אפשר היה לקפל את המשקפיים. חוטים ולולאות עדיין שימשו כזרועות להצמדת העדשות אל הלחי. במאה ה- 20 הוכנסו זרועות קשיחות עם או בלי מפרקים והמשקפיים עוטרו בקישוטים בעלי משמעות טקסית או דתית. העיטורים הורכבו על הגשר או בקצות הזרועות. הסינים והיפנים פיתחו וייצרו גם נרתיקי משקפיים באיכות גבוהה, עשויים מעור כריש וחומרים אחרים. לנרתיקים אלה יש כיום ערך כספי גבוה
בתחילת המאה העשרים המציאו שכלולים רבים ביציקה ועיבוד של חומרים פלסטיים, שכלולים אלה נתנו דחיפה נוספת לשיקולי עיצוב המסגרות וסייעו בהפיכת המשקפיים לפריט מקובל ושמיש אך גם מהודר ובעל מגוון רחב של מודלים לכל דורש. אמנות יצירת המשקפיים היותה הישג אדיר שמשקלה אינו ניתן לשיעור. המשקפיים אפשרו למשכילים, לאמנים ולרבים אחרים חיי עבודה ארוכים יותר ובעיקר פוריים. ולכן אפשר לומר שהמשקפיים אפשרו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות רבות שאחרת, אולי לא היו באים לעולם.
ההיסטוריה של המשקפים אכן נעלמה מעיני רבים וחבל.
Print
Share